אָבִיב בָּא © רן גרין

אָבִיב בַּפֶּתַח,
וְרֵיחַ הַפְּרִיחָה מְשַׁגֵּעַ.
פְּרָחִים בְּכָל מִינֵי צְבָעִים,
וְעֵצִים מְלַבְלְבִים.

וּמֶזֶג הָאֲוִויר,
דֵּי נָעִים, כָּזֶה חַמִּים.
וְאִם בּוֹא הָאָבִיב,
מַגִּיעַ יוֹם הֻולַּדְתִּי.

גַּם פֶּסַח בַּפֶּתַח,
הַגְעָלַת כְּלֵי הָאֹכֶל בָּרְחוֹב.
לְאַתֵּר בְּנֵרוֹת,
אֶת הֶחָמֵץ.

וּבִמְקוֹם חָמֵץ,
נִגְרֹס מַצּוֹת.
נִשְׁתֶּה אַרְבַּע כּוֹסִיּוֹת יַיִן,
וְנִקְרָא בַּהַגָּדָה.

וְאֶחָד הַמְּבֻגָּרִים,
מַחְבִּיא אֲפִיקוֹמָן.
וְהַיְּלָדִים מְחַפְּשִׂים,
וְהַמּוֹצָא יִזְכֶּה בִּפְרָס.

לוּ יְהִי,
כָּל הַשָּׁנָה אָבִיב.
כִּי מֶזֶג הָאֲוִויר נָעִים,
לֹא חַם וְלֹא קַר.