אופקים זֶה בַּיִת © רן גרין

פַּעַם אופקים,
הָיְיתָה עֲיָירַת פִּתּוּחַ.
וְהַיּוֹם לַמְרוֹת הַמִּלְחָמָה הַכּוֹאֶבֶת,
שֶׁתָּפְסָה אֶת הָעִיר בְּהַפְתָּעָה,
מֵרֵב הָעִיר מְאֻחֶדֶת.
אוֹ, אוֹ, אוֹ, אופקים הִיא בַּיִת...

חָלְפוּ יְמֵי הָעֲיָרָה,
וְעַתָּה הָעִיר מִתְרַחֶבֶת.
שְׁכוּנוֹת שֶׁל בָּתִּים פְּרָטִיִּים,
וְשֶׁל בניני דִּירוֹת לָרוֹב.
אוֹ, אוֹ, אוֹ, אופקים הִיא בֵּית...

וְהָעֲסָקִים בָּהּ פּוֹרְחִים,
וְיֵשׁ בָּהּ קוֹלְנוֹעַ יִיחוּדִי.
מִסְעָדוֹת לָרוֹב,
פִּיצּוּצִיּוֹת,
וּפָלָאפֶל כַּמּוּבָן.
אוֹ, אוֹ, אוֹ, אופקים הִיא בַּיִת...