את יָפָה © רן גרין

כַּמָּה אוֹהֵב אוֹתָךְ,
בַּיּוֹם וּבִמְיֻחָד בַּלַּיְלָה,
שֶׁאַתְּ כֹּה חֲלָקָה.
שֶׁאַתְּ אוֹתִי מַדְלִיקָה,
שֶׁאַתְּ נוֹתֶנֶת בִּי אַהֲבָה.
דַּי עִם שֶׁאַתְּ, וּמָה אִתִּי?
אֲנִי, אוֹתָךְ מְלַקֵּק,
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ,
כְּמוֹ גְּלִידָה עַל מַקֵּל.
אַתְּ יָפָה,
אֶת מַדְהִימָה וְחָכְמָה.
טוֹב נוּ,
שֶׁנַּעֲשֶׂה אַהֲבָה?
כֵּן יַאֲלָהּ...