בַּר אָפֵל © רן גרין

בַּיּוֹם הוּא רֵק,
וּבַלֵּילוֹת, מָלֵא בַּרְנָשִׁים,
חֶלְקָם מְפֻקְפָּקִים.

הֵם כְּבָר הִגִּיעוּ,
מֵהַבַּיִת שְׁתוּיִים.
וְהֵיכָן הֵן, הַנָּשִׁים?

לְעִתִּים מַגִּיעוֹת בָּדָד,
לִפְעָמִים עַם בֶּן זוּגָם,
כּוֹסִיּוֹת וִיסְקִי דּוֹפְקִים.

רַעַשׁ וּצְחוֹקִים מִתְגַּלְגְּלִים,
כְּאִלּוּ הַחַיִּים יָפִים,
אַךְ הֵם כְּבָר שְׁתוּיִים.

מְדַבְּרִים שְׁטוּיוֹת,
עַל סַף אַלִּימוּת,
כִּי הַשְּׁתִיּיָה, דּוֹפֶקֶת בָּרֹאשׁ.

וְאָז הַבַּרְמֶן,
מְנַפְנֵף אֹתָם,
יָשָׁר הַחוּצָה.

וּבַחוּץ, הֵם נוֹפְלִים,
לַבִּיבִים,
שִׁכּוֹרִים עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר.

וְאָז מַגִּיעָה,
מַשָּׂאִית הַזֶּבֶל,
וְאוֹסֶפֶת אוֹתָם לְהַטְמָנָה,
עִם שְׁאָר הַזֶּבֶל,
כִּי זֶה מָה שֶׁהֵם, זֶבֶל.

וְזֶבֶל,
נִמְשָׁךְ לְזֶבֶל,
וְהַסֵּירָחוֹן נוֹדֵף.