top of page
כִּנֶּרֶת לִי © רן גרין

כִּנֶּרֶת אֲהוּבָתִי,
בַּחֹרֶף נְעִימָה,
וּבַקַּיִץ לוֹהֶטֶת וּבִלְתִּי אֶפְשָׁרִית.
מָה שכייף בַּיַּמָּה הַזּוֹ,
שֶׁמֵּימֶיהָ מְתוּקִים,
וְאֵינָם כְּלָל מְלוּחִים, כְּמוֹ יָם רָגִיל.
הַדַּיָּגִים דָּגִים,
הַמִּסְעָדוֹת מְלֵאוֹת סוֹעֲדִים,
וְהָעֲסָקִים פּוֹרְחִים.
זוכרני בְּיַלְדוּתִי,
הָיִיתִי מְבַקֵּר אֵצֶל דּוֹדָתִי,
תִּקְוָה וּבַעֲלָהּ דִּינָר.
שֵׁמוֹת מַקְסִימִים לָהֶם,
תִּקְוָה, הִיא אָכֵן תִּקְוָה וְאַחֲוָה,
וְדִינָר הָיָה אִישׁ מֻכְשָׁר בִּכְסָפִים.
נָשׁוּבָה לְיֵמֵנוּ אָנוּ,
אֶל הַשְּׁקִיעָה, וְאֶל הַזְּרִיחָה,
וּמִי מִי, הַיָּפָה בָּעִיר?