לֶיְדִּי © רן גרין

הָיְתָה חֲתוּלִי,
נֶעֶלְמָה עִם שְׁכֶנְתִּי.
וְאָז נִכְנֶסֶת לֶיְדִּי,
בְּלוֹנְד פַּסִּים חֲלוֹמִי.
נוֹתֵן לָהּ חַיַּי,
אֶת מְלוֹא אַהֲבָתִי.
לֶיְדִּי דִּי דִּי דִּי...
סוֹפֶרֶת לִי,
מְסַפֶּרֶת קָצוּץ אוֹתִי.
מְגַלַּחַת, מְלַקֶּקֶת פָּנַי,
שָׁמָּה שַׁמְפּוּ רֵיחָנִי.
חוֹלֶקֶת עִמִּי בְּמִטָּתִי,
צָמוּד צָמוּד לְגוּפִי.
לֶיְדִּי דִּי דִּי דִּי...
לוֹחֶשֶׁת לְאוֹזְנִי,
אַל תָּעִיר אוֹתִי.
לֶיְדִּי כְּבָר נִרְדַּמְתִּי,
מָה, מוֹתִיר אוֹתִי לְבַדִּי?
קוֹרֶה לָךְ מֵחֲלוֹמִי,
בּוֹאִי תַּחְלְמִי גַּם עֲבוּרִי.
לֶיְדִּי דִּי דִּי דִּי...