לַיְלָה אָפֵל עִם כּוֹכָבִים נוֹצְצִים © רן גרין

לַיְלָה שָׁחֹר מִשְּׁחוֹר וְאָפֵל,
וְהַכּוֹכָבִים הַזּוֹרְחִים בְּלוֹבְנָם הַבּוֹהֵק,
מְאִירִים אֶת דַּרְכִּי.

מְנַצְנְצִים כּוֹכָבַי,
וּמְאִירִים דַּרְכִּי,
אֶל הַהַצְלָחוֹת.

אֶל הַיּוֹזְמוֹת,
רְשִׁימַת שִׁירִים אֵין סוֹפִית,
שֶׁאוֹתִי בַּמִּיָּדִי מְתַגְמְלִים.

לִיזֹם יוֹזְמוֹת,
יֵשׁ מֵאַיִן,
נְתִינָה וְאַהֲבָה לְאַחֵר וְלַשּׁוֹנֶה.

אָצָה דַּרְכִּי,
לְאַיֵּר בַּסְּטוּדְיוֹ,
לְסֵפֶר יְלָדִים.

כֵּן וְאָכֵן,
סֵפֶר יְלָדִים רִאשׁוֹן,
מִי יִתֵּן בְּכוֹחִי, וְיִהְיוּ, עוֹד כַּמָּה.

מָה אַתֶּם יְלָדִים,
הָאֵם מַסְכִּימִים?
כֵּן, וַדַּאי מַסְכִּימִים.

וְכָךְ נוֹצֶרֶת לָהּ,
סִדְרָה חֲדָשָׁה,
שֶׁעוֹלָה וְזוֹרַחַת מֵהַלַּיְלָה הָאָפֵל.