top of page
לָשׁוֹן אַחֶרֶת וְשׁוֹנָה © רן גרין
לָשׁוֹן נוֹפֶלֶת עַל לָשׁוֹן,
וְיֵשׁ בְּלִיל שֶׁל שָׂפוֹת.
אַנְגְּלִית, עַרְבִית וְעִבְרִית,
אִידִישׁ וְגֶרְמָנִית.
לָהּ, לָהּ, לָהּ, לָשׁוֹן אַחֶרֶת...
עִבְרִית הִיא שְׂפָתִי,
בָּהּ רוֹשֵׁם אָנֹכִי שִׁירִים לְמַכְבִּיר.
הֵם הַשִּׁירִים,
מְנַחֲמִים וּמְחַזְּקִים אֶת נִשְׁמָתִי.
לָהּ, לָהּ, לָהּ, לָשׁוֹן אַחֶרֶת...
וּבְעוֹדִי רוֹשֵׁם שִׁיר זֶה,
הַשְׁכֵּם בְּשַׁבָּת בַּבֹּקֶר, נַחֲשׁוּ מָה קוֹרֶה?
הָרְצוּעָה חוֹטֶפֶת,
מָלֵא הַפְצָצוֹת מֵחֵיל הָאֲווִיר הַיִּשְׂרְאֵלִי.
לָהּ, לָהּ, לָהּ, לָשׁוֹן אַחֶרֶת...
מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין הַפְצָצוֹת לִשְׂפַת דִּבּוּר?
אֵין קֶשֶׁר, רַק זֶה מָה שֶׁבָּא לִי לִרְשֹׁם.
וּלְסִיּוּם שִׁירִי,
מְקַוֶּה לְשֶׁקֶט וְשָׁלוֹם בִּמְהֵרָה בְּיֵמֵנוּ, אָמֵן סֶלַע.
לָהּ, לָהּ, לָהּ, לָשׁוֹן אַחֶרֶת...
bottom of page