צֶבַע לוֹהֵט וְעוֹלֶה בֶּעָשָׁן © רן גרין

כְּשֶׁאֲנִי נָם אֶת תְּנוּמָתִי,
חֲלוֹמוֹת הֲזוּיִים מְעִירִים אוֹתִי.
וְאָז בְּעֵרָנוּתִי,
אָנֹכִי הוֹגֶה יְצִירָה לוֹהֶטֶת.

בּוֹלֶטֶת בִּצְבָעִים,
כְּתֻמִּים וַאֲדֻמִּים.
הֵם שֶׁצּוֹבְעִים,
אֶת שָׁמַי הַנֶּגֶב בַּשְּׁקִיעָה הַחָרְפִּית.

וְלִי נוֹתַר,
לִרְשֹׁם אֶת שִׁירִי.
וּבְנוֹסָף יְצִירָה בִּזְכוּכִית צִבְעוֹנִית,
בְּתַנּוּר לְבַיִת פְּרָטִי.

חַלּוֹנוֹת עֲגֻלִּים,
גַּם קַשְׁתִּיִּים, שֶׁתָּמִיד אֲטוּמִים.
וְיֵשׁ חַלּוֹנוֹת עֲתִידִיִּים,
מַלְבְּנִיִּים שֶׁכֵּן נִפְתָּחִים.

וְאֵיךְ נִכְנַס הֶעָשָׁן לַתְּמוּנָה?
פָּשׁוּט, כָּל הַלּוֹהֵט,
מַעֲלֶה גַּם עָשָׁן,
אֲפַרְפַּר.

וּבִכְלָל,
שִׁירִים לוֹהֲטִים,
הֵם כָּאֵלֶּה כַּיְּפִים,
וְצוֹבְעִים אֶת הַחַיִּים הַיָּפִים.